Project Description
מיקום: בית העלמין סנהדריה, ירושלים, ישראל.
הראשון לציון והרב הראשי לישראל. נשיא מועצת חכמי התורה של תנועת ש"ס. מגדולי הפוסקים בדור האחרון. מחזיר עטרת יהדות ספרד ליושנה.
מרן נולד בליל י"ב תשרי תרפ"א. מילדותו ניכרו כשרונותיו והוא התמסר, בהתמדה מיוחדת ללימוד התורה.
בנערותו למד בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה שבירושלים, שם קנה את רוב חכמתי מרבו – ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייא.
מגיל צעיר החל למסור שיעורי תורה, מוסר והלכה לרבים ובהמשך גם החל להדפיס את סדרת ספרי תשובותיו ההלכתיות 'יביע אומר'. עד ליומו האחרון הספיק לראות את הדפסתם של כחמישים ספרים מפרי עטו, ובהותירו אחריו עוד כתבי יד רבים.
לאחר נישואיו כיהן כדיין בירושלים, בגיל 27 מונה כאב בית הדין ורבה של קהיר. בשובו ארצה יסד את ישיבת 'אור התורה'. בהמשך כיהן כדיין בבית הדין שבפתח תקווה ובהמשך שב לירושלים כדי לכהן בבית הדין הגדול.
בהיותו בגיל 47 נבחר לכהן כרבה הראשי של תל אביב ולאחר מכן נבחר לתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל.
לאחר פרישתו הקים את תנועת ש"ס ועמד בראש הנהגתה הרוחנית. ובמשך כל חייו ראה את ייעודו בהשבת עטרת יהדות ספרד' בכל תחומי החיים – בהלכה ובהנהגה.
מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל נטמן בבית העלמין סנהדריה שבלב העיר ירושלים. מאז פטירתו הפך המקום למוקד עלייה לרגל. המוני יהודים המגיעים לקברו כדי להתפלל ולעורר על עצמם ועל בני משפחתם רחמים בזכותו הגדולה. רבים מהבאים למקום מספרים על ישועות מופלאות שנראו בזכות התפילה במקום.
מרן נולד ברובע היהודי בבגדד. בן בכור לחכם יעקב וגורג'יה. אחריו נולדו עוד שבעה בנים ובנות. מרן נקרא על שם סבו, עבדאללה, שנרצח על רקע לאומני בידי ערבי בדקירות סכין ליד דוכן בשוק של בגדד.
בלידתו ניתנו לו שני שמות – עובדיה ויוסף. עד לעליית משפחתו לארץ ישראל הוא נקרא עובדיה יוסף בן יעקב, בשובו ממצרים (1950) הוסיף לעצמו את שם המשפחה "מזרחי" וכעבור חודשים ספורים אימץ את שמו הפרטי השני (יוסף) לשם המשפחה.
כבר בילדותו ניכר כי ניחן בכשרונות מופלאים, בהבנה מעמיקה ובזכרון מופלא. הוא למד בתלמוד תורה "בני ציון", ובהיותו בגיל תשע לקחו אביו לביקור בבגדד, שם הובא לפני רבני וחכמי המקום כמופת לגדולת הלימוד בארץ ישראל, שכן בגיל כה צעיר כבר שלט הנער בכמה מסכתות בעל פה ובקיאותו הדהימה את רבני בגדד. גדולי בבל שהיו במקום והתפעלו עמוקות מגדלותו בתורה. הרבנים ברכוהו ואמרו לאביו: "הילד הזה יאיר את ישראל, שמור עליו וטפח אותו".
תחת יד בני המשפחה ישנו כתב-יד מימי ילדותו, שבו הוא מעתיק את סיפורי הגמרא במסכת ברכות, וגם ביאורים לפרשת השבוע. כתב-יד מסודר להפליא ואינו ניכר שהוא כתב ידו של ילד רך בשנים.
בהגיעו לגיל בגרות לקחו אביו לעזור לו בחנותו, אולם הדבר נודע לגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל שכיהן באותם ימים כראש ישיבת פורת יוסף, והיה הגדול שבדורו. הרב עטייא בא לאביו וביקשו להחליפו עם עובדיה הצעיר: "אני אעבוד בחנות ובנך עובדיה ילך ללמוד בישיבה". בשמוע האב דברים אלו הבין כי בנו נועד לגדולות, וויתר עליו ופטרו מעבודת יומו.
מעט לאחר מכן החל הנער ללמוד בישיבת "פורת יוסף" ששכנה אז בין חומות ירושלים העתיקה. ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה קירבו אליו מאוד, ואף התבטא לימים כי "אילו לא קמה ישיבת פורת יוסף, אלא כדי להוציא את הרב עובדיה יוסף, היה הדבר כדאי". כל ימיו הדגיש הרב כי הרב עזרא עטיה היה רבו המובהק, והוא אשר חינכו גידלו ואף סמכו לפסיקה.
בהיותו בן שמונה עשרה שנה נהג ללכת מידי שבת אל רבה של ירושלים – הגרצ"פ פראנק זצ"ל. בהגיעו היה הגרצ"פ קם מלוא קומתו, מכבדו לשבת לידו, ומפלפל עמו בכל מה שראה בספרי השותי"ם בימים האחרונים. במענה לתמיהתו של אחד מהנוכחים במקום על הכבוד שהוא חולק לנער כה צעיר, התבטא הרב פראנק: "זה הצעיר יהיה ה'משיב' של הדור הבא".
את ימי שישי ושבת היה מקדיש בשנות בחרותו לעיון בדברי הפוסקים האחרונים, בספרי השו"ת הרבים של הראשונים והאחרונים.
סיפר הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, כי בבחרותם היו יושבים הוא ומרן זצ"ל בימי שישי ולומדים. הוא היה מזדרז כחצי שעה לפני השקיעה ללכת לביתו להתכונן לשבת, ומרן זצ"ל עוד היה ממשיך בעיון בסוגיא.
בצעירותו למד כאמור בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה. אביו היה נותן לו מידי יום מטבע של חצי גרוש עבור נסיעותיו לישיבה, אולם הוא היה צועד רגלית וחוסך את המטבעות הללו. את הצעידה הרגלית היה מנצל ללימוד משותף וחזרה על מסכתות שלמות – עם ידידו מנוער הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. משהתגלה סודו הסביר שבכוונתו לחסוך עבור הוצאת ספר 'שאלות ותשובות' בהלכה. שנים לא רבות חלפו וספרי תשובותיו נפוצו בכל העולם.
בעודו כבן שבע עשרה שנה, כבר היה מרביץ תורה בשדה ההלכה. לבקשת רבו, הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', החל למסור שיעורים יומיים, הלכה למעשה, בשכונת 'בית ישראל'. למותר לציין, כי קהל שומעיו היה מבוגר ממנו, עד כדי הפרשי גיל של עשרות שנים. בתקופה זו הופיע גם 'קונטרס יביע אומר' שממנו ובעקבותיו התפתחה הסדרה כולה.
בי"ד בניסן תש"ד נשא לאשה את רעייתו הרבנית מרגלית ע"ה. בביתם היתה דחקות גדולה שתי צלחות שתי כפות שתי כוסות סיר ומצקת… אך ספרי קודש היו הרבה בכל פינה ובכל מקום. ספרים שאותם אהב בכל מאודו וידע את כולם בעל פה. הם כיסו את כל קירות ביתו עד שלא נותר ולו גם קיר אחד פנוי שלא היו בו ספרים.
לאחר נישואיו החל לכהן כדיין בבית דינו של רבו הגאון רבי עזרא עטיה בתפקידו בבית הדין כיהן עד שנת תש"ז (1947) אז נשלח, כשהוא בן עשרים ושבע, ובעידודו של רבו הגר"ע עטייא, לכהן פאר כאב בית הדין של מצרים, וכרבה של קהיר, שמנתה באותם ימים למעלה משלושים אלף יהודים.
בתפקידו זה עשה הרב רבות ונצורות, והעמיד תלמידים רבים, כשחלקם אף שימשו לאחר מכן כרבני קהילות ברחבי העולם. בתקופה זו, שנות הקמת המדינה בישראל, סבל הרב רבות משלטונות מצרים אשר דרשו ממנו למסור את כל שיעוריו התורניים בשפה הערבית, אולם הרב סירב לדבר בכל מחיר, והודיע כי את התורה יש ללמד בלשון שבה ניתנה לעם ישראל – בשפה העברית בלבד.
על התעקשותו זאת שילם הרב מחיר כבד בהטרדות ומעצרי שוא מצד השלטון. הטרדות היו מנת חלקו גם מצד יהודים מראשי הקהל (ובראשם – ראש השוחטים בעיר) שלא אהבו את עמידתו על משמר ההלכה. במקרה אחד הוא אף אויים בחייו, אך לא נרתע והמשיך בדרכו ללא חת.
בבואו ארצה, בשנת תש"י (1950 למניינם), לאחר טילטולים ומאורעות רבים, סבל הרב מעוני גדול וחי חיי צער דחוקים, כשהוא חובש את ספסלי מדרש "בני ציון" של רבה של ירושלים הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל שקירב את הרב אליו מאוד. בבית מדרש זה למדו גם הגאונים רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, לימים אב"ד ירושלים מטעם ה"עדה החרדית", והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, לימים ראש ישיבת קול תורה, ועוד רבים מחכמי ירושלים.
באותה תקופה היה מרן מוסר משיעוריו להמון העם ולחובשי בית המדרש בשעות הערב. קהל רב היה בא לשמוע את שיעוריו ורבים התענגו מאוד מסגנון דיבורו המיוחד. באותם ימים יסד מרן גם את ישיבת 'אור התורה' שבה למדו אברכים בשעותיהם הפנויות.
לאחר מספר שנים לקחו אליו רבה הראשי של פתח תקוה, הגאון רבי ראובן כץ זצ"ל, כדיין בבית דינו, יחד עם הגאון רבי שלמה קרליץ זצ"ל (אחיו של ה"חזון איש"). בשנת תשי"ט חזר לירושלים בהתקבלו כדיין בירושלים, יחד עם הגאון רבי אליעזר יהודא וולדינברג זצ"ל בעל ה"ציץ אליעזר", כשבין השנים נרקמת ידידות אמת שלא פגה עשרות בשנים. בשנת תשכ"ד כבר מונה כדיין בבית הדין הגדול לערעורים כשהוא יושב עם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל ורבי בצלאל זולטי זצ"ל (לימים רבה של ירושלים).
באותם ימים, בשעות לפני-הצהריים היה יושב הרב במושב בית-הדין בפתח-תקוה, ובשעות אחר-הצהריים שב לירושלים ל'מדרש בני ציון'. כעשרה חודשים שימש הרב כדיין בפתח-תקוה, עד שפרש לטובת העיסוק בכתיבת והדפסת חיבוריו. בשנת תשי"ד הופיע 'יביע אומר' חלק ראשון, ובשנת תשט"ז הופיע החלק השני.
בקיץ תשט"ז עקר לפתח-תקוה למשך כשנתיים וחצי, עד שנקרא שוב לירושלים לכהן כדיין הספרדי בבית הדין בירושלים, והוא בן 38 בלבד. בתקופה זו שב למסור את שיעוריו בירושלים ומאות נהרו לשיעורים שהפכו לשם דבר. בהמשך, בשנת תשכ"ה, נבחר לכהן כחבר בבית-דין הגדול, והוא בן 44 שנה, הצעיר שבחבורת דייני בית-הדין הגדול.
בשנת תשכ"ט (1969) בהיותו בגיל ארבעים ושבע ביקשו רבו הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל לגלות לתל אביב ולכהן בה כרב ראשי, כדי לחזק את העיר מבחינה רוחנית. "חייב האדם להקדיש עצמו לטובת הכלל" אמר לו רבו והצביע בפניו על העובדה שרק הוא, בכוחו ההלכתי הגדול, יוכל להעמיד את מנהגי הספרדים על מקומם הראוי.
הרב הגיש את מועמדותו לתפקיד וזכה ברוב מלא של קולות נציגי העיר. בכך החל את דרכו בעולם הרבנות, כשהוא מכהן בתפקיד זה עד שנת תשל"ג (1973), אז עלה לכהן פאר כרבה הראשי והראשון לציון של ישראל.
שנה לאחר עלותו לתפקידו הרם פרצה מלחמת יום כיפור, למעלה מ-900 עגונות הותירה מלחמת יוהכ"פ שהחלה בתשרי תשל"ד. מרן הקים בית דין יחד עם הרבנים הצבאיים, נידד שינה מעיניו ולא השאיר אפילו עגונה אחת שלא הותרה על ידו, על פי כללי הפסיקה – מכבלי העיגון. היתרים אלו משמשים מאז 'אבן פינה' לדורות הבאים.
בתקופה זו ניזוק מאור עיניו וכמעט שאיבד את ראייתו.
לאחר סיום כהונתו ברבנות הראשית הקים הרב רשימה פוליטית תורנית שתחזיר עטרה ליושנה ולהפתעת הכל זכתה הרשימה שזכתה שכינוי – "תנועת ש"ס" – להצלחה מסחררת. עם השנים התפתחה תנועת ש"ס כשהיא עולה ומתפתחת בהתמדה, וכיום היא נחשבת כאחת מהתנועות המרכזיות בישראל בבית הנבחרים.
מהפכה של ממש חולל הרב בכל הקשור ליהדות ספרד. המון העם, בני התורה ועולם הישיבות השתנו לבלי הכר בזכותו. הוא שינה את פניו של דור שלם.
במקביל המשיך הרב לפתח ולבסס את מפעל חייו האמיתי – פסיקותיו ההלכתיות וכתיבת ספריו שעליהם שקד יומם ולילה. הגדול והחשוב שבהם הוא סדרת הספרים 'יביע אומר'. את סדרה זו הגדיר כך: "בחיבור זה דנתי רבות בבעיות אקטואליות עם התפתחות המדע והטכנולוגיה וניצול המדע לפתרון בעיות סבוכות הקיימות מכבר הגעתי למסקנות מתאימות שגדולי התורה בדורנו קבלום באהדה ובהערצה ועוד ידי נטויה לפתור בעיות נוספות המטרידות והמעסיקות את מדינתנו – בדיני אישות וגיור ויתר בעיות אקטואליות התובעות את פתרונן על פי תורתנו הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, על פי הוראות רבותינו בש"ס ופוסקים ומרן השולחן ערוך אשר באורם נראה אור".
בתקופת חייו האחרונה סבל מרן מייסורים קשים ומרים, אך שקידתו המופלאה לא נפסקה ולו גם לרגע קט. הוא המשיך להתמסר כל כולו לתורה ולעמלה המופלא.
בגיל 93, לאחר תקופת סבל וייסורים קשים ומרים, נפטר הרב מהעולם בהותירו אחריו חותם אדיר לדורו ולדורות, מורשת מפוארת ומסכת חיים עצומה.
תאריך פטירה: ג' חשוון, תשע"ד.