רבי מאיר בעל הנס

מיקום: טבריה, ישראל.

רבי מאיר היה מגדולי התנאים בדור הרביעי, ממנהיגי דורו. הזכרת זכותו ידועה כסגולה לניסים.

חכמי דורו של רבי מאיר אמרו ששמו האמיתי היה נהוראי, הוא כונה בשם 'מאיר', היות שהיה 'מאיר עיני חכמים בהלכה'.

רבו המובהק‏‏ היה רבי עקיבא, ממנו למד פלפול וסברות, עד שאמרו "סתם משנה – רבי מאיר היא, ואליבא (לפי שיטת) דרבי עקיבא".

רבי מאיר נודע כדרשן, ונהג לחלק את דרשותיו לשלושה חלקים, שליש הלכה, שליש אגדה ושליש משלים.

מקובל במסורת מדור לדור, (וכפי שנכתב גם בשם האר"י הקדוש) שרבי מאיר ביקש להקבר בעמידה.

בתאריך י"ד באייר, פסח שני, נוצר מנהג לפקוד את קברו של רבי מאיר ולתת צדקה. במקום נערכת מעין 'הילולא' רבתי בהשתתפות קהל רב מאוד, זאת למרות העובדה שאין מסורת מדוייקת על יום הסתלקותו מהעולם.

בקרב עדות רבות מקובל כי רבי מאיר הבטיח ישועות לכל מי שינדב צדקה לעניי ארץ ישראל לעילוי נשמתו. על כן, ישנם רבים שהולכים להתפלל בציוּן קברו, ותורמים כסף לצדקה.

בדורנו מוכר ומקובל המקום בסגולתו לכל צרה וצורך. המוני בית ישראל מכירים את המקום ככתובת לתפילות בכל ימות השנה על כל עניין ועניין.

רבי מאיר מוזכר בין חמשת התלמידים שנותרו לרבי עקיבא אחרי מות 24,000 התלמידים. הוא הוסמך לרב במסירות נפשו של רבי יהודה בן בבא בתנאים מחתרתיים. רבי מאיר למד גם אצל רבי ישמעאל, ממנו קיבל הלכות שהיו מסורות בידו מדורות קודמים.

רבי מאיר היה בין החכמים שייסדו מחדש את הסנהדרין בעיר אושא, לאחר שנעקרה ונסגרה ביבנה, בעקבות מרד בר כוכבא.

ידוע ומקובל, שבכל מקום שכתוב בש"ס "אחרים אומרים", הכוונה לרבי מאיר בעל הנס. יש מסבירים שהוא נקרא כך מפני שלמד תורה מאלישע בן אבויה המכונה "אחר" – התנא שיצא לתרבות רעה. על כך אומרת הגמרא "רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". כלומר, למד ממנו רק את הדברים הטובים.

בתלמוד מסופר כי רבי מאיר היה צאצא של נירון, קיסר רומא, שהתגייר. רבי יוסי בן חלפתא היה משבח את רבי מאיר בלשון זו: "אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע".

רבי יוחנן מעיד כי רבי מאיר ידע "שלוש מאות משלי שועלים" ולאחר מותו "בטלו מושלי משלים".

רבי מאיר נודע בחריפותו הגדולה. בתלמוד נאמר כי "אין בדורו כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמוהו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו" – מרוב חריפותו. על אותה חריפות נאמר "כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה".

בדורו של רבי מאיר נערכה המשנה ולרבי מאיר היה חלק מרכזי בה. אחד מהמקורות העיקריים שמהם חיבר רבי יהודה הנשיא את המשניות הוא 'משנתו של רבי מאיר'. מאוחר יותר קבע רבי יוחנן את הכלל "סתם משנה רבי מאיר" – דהיינו שהלכה זו עברה במסורת באמצעות בית מדרשו של רבי מאיר.

לפרנסתו עסק רבי מאיר בכתיבת ספרי תורה ומגילות. בגמרא מסופר עליו כי פעם נקלע לקראת פורים במקום שבו לא היתה מגילת אסתר כשרה. הוא כתב את כל מגילת אסתר מזיכרונו בלבד. הנהגה זו הותרה רק לרבי מאיר בזכות כח הזכרון המופלא שבו ניחן.

ברוריה אשת רבי מאיר, בתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון, נחשבת לאישה חכמה ובקיאה בתורה. צדקת גדולה הייתה ומשכילה.

כהמחשה לגדלות נפשה מסופר בגמרא כי בצהרי אחת השבתות, כשהלך רבי מאיר לבית הכנסת, נפטרו שני ילדיו. ברוריה לא סיפרה על כך לרבי מאיר עד למוצאי השבת והתחמקה בכל פעם כשבירר היכן בניו. בצאת השבת אמרה לו: "אדם נתן בידינו פיקדון. כאשר אדם זה חוזר ומבקש את פקדונו – האם צריך להחזיר לו?" לאחר שהשיב בחיוב הבהירה שהיה זה משל לפטירת ילדיהם והשבת פקדון נשמתם לבורא העולם. בכך יישבה את דעתו בחכמתה ובגבורת נפשה בהתייחסות הנכונה הנדרשת בשעה קשה זו.

בתלמוד מסופר על כמה מקרים שבהם הסכים רבי מאיר לבזות את עצמו למען השכנת שלום בית. כך במקרה שבו דרש אדם מאשתו (בעת מריבה) שתירק בפני רבי מאיר. רבי מאיר שמע על כך ופרסם שהוא זקוק לכך שאשה תבוא ותירק על עינו כחלק מ'לחש' של הוצאת עין רעה. בהגיע אותה אשה הורה לה רבי מאיר לירוק בעינו שבע פעמים. כששאלוהו תלמידיו מדוע הוא מבזה את עצמו כך, ענה להם "לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו" בהצביעו על מחיקת שם ה' במקרה של השכנת שלום בית בין בני זוג שנפל ביניהם חשד.

רבי מאיר, מכונה 'בעל הנס'. תחילת כינויו זה במעשה שבו הלך רבי מאיר להציל את אחות אשתו מידי הרומאים. כשנדרש לשיתוף פעולה מאת שומר המקום והלה חשש לחייו, אמר לו רבי מאיר שבאם ירצו להורגו יאמר "אלהא דמאיר ענני" וינצל. הלה אכן סייע לרבי מאיר ושחררה, ובכל עת סכנה ניצל בזכות אמירה זו. גם לכששמע הקיסר מה שעשה אותו סוהר ששחרר את אחות אשתו של ר"מ, ציוה לתלותו, אך הנה שוב, כשקשרו את החבל סביב צוארו, אמר הסוהר 'אלהא דמאיר ענני' ולא הצליחו לתלותו.

מקובל במסורת מדור לדור, (וכפי שנכתב גם בשם האר"י הקדוש) שרבי מאיר ביקש להקבר בעמידה. הסברים שונים ניתנו לקבורתו בצורה זו:

לדעה אחת הוא נקבר בעמידה כך שאם יבוא המשיח ותהיה תחיית המתים, הוא יקום ויוכל לרוץ מיד לקראתו.

בדברי ההסבר הנוספים נאמר כי עוד בימיו נשבע רבי מאיר, שלא ישב עד שהמשיח יופיע, ולכן הוא ממתין בעמידה.

טעם נוסף הוא: מאחר וזכותו הגנה על הדור ועמדה לו – קברוהו בעמידה כדי להזכיר זאת.

בעדות קדומה נכתב כי בבדיקה יסודית נמצאה מערה מתחת למצבת קברו של רבי מאיר (טרם
הקמת הבניין המוכר כיום), שם נמצאו עוד שתי מצבות מלבד זו של רבי מאיר בעל הנס. לדעה זו מדובר בתנאים סומכוס ורבי נתן.
המבנה שהיה בנוי על קברו נהרס ברעש אדמה בשנת תקצ"ז ונבנה מחדש לאחר זמן רב. על קברו של רבי מאיר בנויים שני בניינים משני צידי הקבר. האחד משמש את בני עדות הספרדים והשני את האשכנזים.

בתאריך י"ד באייר, פסח שני, נוצר מנהג לפקוד את קברו של רבי מאיר ולתת צדקה. במקום נערכת מעין 'הילולא' רבתי בהשתתפות קהל רב מאוד, זאת למרות העובדה שאין מסורת מדוייקת על יום הסתלקותו מהעולם.

מנהג זה החל לראשונה בשנת תרכ"ז (1867), אז הוקם בניין על קברו. בחנוכת הבנין היתה שמחה גדולה ורבני העיר ותושביה קיבלו על עצמם לעשות כן בכל שנה ושנה.

בקרב עדות רבות מקובל כי רבי מאיר הבטיח ישועות לכל מי שינדב צדקה לעניי ארץ ישראל לעילוי נשמתו. על כן, ישנם רבים שהולכים להתפלל בציוּן קברו, ותורמים כסף לצדקה.

לפי המנהג, בשעת נתינת הצדקה אומרים את משפט הסגולה שאותו לימד רבי מאיר בעצמו: "אלהא דמאיר ענני".

במדרש תלפיות. נכתב כי הסגולה של נדר כסף הינה עבור 'שמן למאור' לעילוי נשמת רבי מאיר והיא פועלת במיוחד בעת שאדם מאבד דבר מה חשוב או יקר ערך, או שהוא נגנב ממנו (זאת בתנאי שלא חלף זמן ארוך מידי לאחר האבדה).

בשם הבעל שם טוב הובאה סגולה: אם אדם בסכנה וזקוק לנס, יתן 18 מטבעות לנרות בשביל נשמת רבי מאיר בעל הנס, ויאמר בפה מלא: 'אני נודר את המטבעות הללו לנרות בשביל נשמת רמבה"ן', 'אלהא דמאיר ענני' (שלוש פעמים), ואחר כך יאמר "ובכן יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי, כשם ששמעת את תפילת עבדך מאיר ועשית לו נסים ונפלאות, כן תעשה עמדי ועם כל ישראל הצריכים לנסים נסתרות וגלוים אמן כן יהי רצון".

דורות רבים החזיקו יהודים 'קופות רבי מאיר בעל הנס' בבתיהם, שם נדרו ונדבו עבור נשמת רבי מאיר וראו ישועות.

תאריך פטירה: י"ד אייר (פסח שני)